<h1>המנהיג הלכ' הלל</h1>
<h2>דף י.</h2>
שנינו בערכי' פ' אין מעריכי', מאי שנא הני הואיל וגומרי' בהן את ההלל דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק י"ח יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן, ח' ימי החג, וח' ימי חנוכה, וי"ט ראשון שלפסח, וי"ט שלעצרת, ובגולה כ"א יום, ט' ימי החג, וח' ימי חנוכה, ושני י"ט ראשוני' שלפסח ושני ימי עצרת. ובירושל' י"ח יום ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל וכו'. י"ט ראשו' שלפסח ולילו דכתי' השיר יהיה לכם כליל התקד' חג וכו', לילה המקודש לחג טעון שירה, ולפי שהחג חלוק בקרבנותיו מה שאין כן בפסח גומרי' בהן את ההלל כל ז' ימי החג [ובירוש' כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג, ולמה גומרין את ההלל כל שבעת ימי החג] כנגד הלולב שמתחדש כל שבעה, ולמה מן כל מליא חליל שזה לקיצין וזה לקיצין, זה חביב וזה חביב תלו חביב בחביב. ובר"ה וכפור אין בו הלל, כדאמ' בפ' (בכל מערבי') [אין נערכין], אמ' הקב"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחי' לפני וישרא' אומ' שירה, ובפורי' דאין בו הלל, דקרי' המגי' במקום הלל הוא. והלל שמצוותו ביום כשר כל היום, וההלל שלפסח שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, דתנן במגי' זה הכלל כל שמצוותו ביום כשר כל היום, ושמצוותו בלילה כשר כל הלילה.
ובאלו כ"א יום בין יחיד בין צבור מברכי' עליו לגמור לפניו ככל שאר המצוות שמברכי' לפני עשייתן, ואחריו מקום שנהגו לברך יברך, והיום הזה נהגו לברך לפניו ולאחריו.
ומנהג כל ישרא' לקרותו בצבור אחר תפי' השחר. ומתחיל החזן ומברך בקול רם לגמור את ההלל, ועונין אמן, וקורי' וגומרי' וקורי' הודו והם כמוהו, ולכל פסוק יענו הודו, כך מנהג ספרד ופרובינצ' וצרפת, ויש שעוני' מה שהוא אומ' וכן באנא יי' הושיענא אומ' וכופל ועוני' אחריו, וכן בשני. ובצרפ' נהגו לכפול מאודך ולמטה, לפי שמשם ואילך מי שאמר פסוק זה לא אמ' זה, וכל פסוק הוא חשוב כפרש' בפני עצמה וכופלין אותה כמי שגומ' את הסדר. ומי אמרם דוד ישי אחיו שמוא' כולם ולכך סימן בגמר' דע"פ [פסחים קי"ט ע"א] מאודך ולמטה ד"י א"ש א"ד י"ש כ"שד"ך, ואין כן מנהג ספרד ואולי שסוברי' דהא דאמ' בע"פ ר' כופל בה דברי' ר' אליעזר בן פרטא מוסיף בה דברי' ומוסיף לכפול מאודך ולמטה דפליגי בה' דר' כופל עד הצליחה נא, ור' אליעזר מוסיף עד סוף ההלל והלכה כר' מחבירו, וכן מנהג פרובי' וספרד. [אך ר"ש ז"ל ורבנו שמואל בן בתו היו כופלין משם ואילך וסימן התלמוד מוכיח שצריך לכפול עד סוף הסדר]. וכן בהלל דר"ח לאחר תפי' השחר מברך לקרוא את ההלל וקורי' בדילוג הללויה, עד למעיינו מים יי' זכרנו עד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, מה אשיב ליי' עד תכליתו וקורא החזן הודו ועונין אחריו כמהו וכן בכל הפסוקי', וכן אנא יי' כופל ועונין אחריו כמוהו משם ואילך הוא אומ' ברוך הבא והן אומ' בשם יי', הוא אומ' בירכנוכם, והם אומ' מבית יי', הוא אומ' אל יי', והן אומ' ויאר לנו, הוא אומ' אסרו חג בעבותי', והם אומ' עד קרנות המזבח, הוא אומ' אלי אתה ואודך, והם אומ' אלהי ארוממך, הוא אומ' הודו ליי' כי טוב, והן עונין כמהו, וחותמי' יהללוך וכו' בא"י מלך מהולל בתושבחו'. כך כת' רב עמרם.
ובהלכו' גדולות דרב יהודאי ובפסוקות, הא דאמור רבנן י"ח יום יחיד גומ' בהן את ההלל, ובגולה כ"א יום, לאו יחיד ממש קאמ' אלא כל היכא דלא כניפו להו כולהו ישרא' קרו להו יחידים, ואף כמה אלפי' (דכדמכנפי) [כד מיכנפי] כולהו ישרא' בעו למימ' הלילא בכל יומא על צרה שנגאלי' ממנה דאי ס"ד יחיד ממש אבל צבור בכל יום גומרי' אותו, והא רב איקלע לבבל בריש ירחא [תענית כ"ח ע"ב] ואשכח צבורא דקרו הלילא ואיקפד, ואמאי קאיקפד והא צבור נינהו אלא לאו ש"מ דאף צבורא כיחידים הוו כל היכא דלא מכנפי כל ישרא', ועל כן איקפד כי יחידים נינהו, ואין להם בדין לגומרו בר"ח, כיון דחזא דמדלגי שבקינהו. ולמדים אנו מזה דאף בצבור (כיחידים) [בימים] שאין גומרין בהן אין לברך בו תחילה וסוף כ"א בכל ישרא', ויחיד ממש אף בימים שגומרי' אותו אינו גומ'. ויש גאונים אומ' דיחיד ממש בימים שגומרי' אותו דינו כצבור לגמור ולברך לפניו ולאחריו, אבל בימי' שאין גומרי' אין רשות ליחיד לקרותו כלל.
ועל מה שכתו' בהלכו' גדולו' נשאל רבי' היי ז"ל והשיב דלא בא ללמד שהיחיד אינו גומ' בימי' שהצבור גומרי' דודאי דינו כצבור לגמור, אבל לא לברך לפניו ולאחריו, אלא בא ללמד שאף בימי' שאין גומרי' אותו קורא ואינו מברך, ולהוציא מהגאונים האומרי' שאין קורא כלל. ודקאמ' לאו יחיד ממש ר"ל ומה שאמ' באלו ימי' שהיחיד גומ', אבל בימי' אחרי' אינו גומ', לא תימ' שהיחיד בלבד אינו גומ' בשאר הימים אלא אף הצבור אינן גומרי' אלא באלו כ"א יום, שאם לא תאמר כן, רב איקלע לבבל [תענית כ"ח ע"ב] ואשכח' צבורא דקרו הלילא ואיקפד עד דחזא דמדלגי ושבקינהו, והא צבור נינהו, אלא לאו ש"מ דאף צבור מכמה אלפי' לא גמרי הלילא אלא באלו כ"א יום בגולה [זהו] טעמן ועיקר דבאלו כ"א יום אף יחיד ממש גומ' בלא ברכה [ובימים שאין גומרין יחיד קורא בדילוג בלא ברכה] וצבור מברכי' לפניו ולאחריו ומדלגין.
ורב נטרונאי ז"ל כת' יחיד בר"ח אין לו רשות כלל לא לקרוא ולא לגמור, שכן פירשו הראשוני' יחיד דא"ר שמעון בן יהוצדק צבור הוא שכיון שבטלו קרבנות צבור ויחיד שווין בהלל, וכשם שהצבו' גומרי' את ההלל באלו כ"א יום, כך כל יחיד ויחיד גומר ומברך לפניו ולאחריו, וכן מנהג בשתי ישיבות. וזה שאומ' יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומ' ר"ל יחיד שטעה וברך לקרות את ההלל ונזכר שפטור גומ' עד הודו ליי' שבסוף ההלל ולא יחתום, שלא להוציא שם שמים לבטלה. ומדקאמ' [ברכות י"ד ע"א] יחיד לא יתחיל בברכה, מכלל דציבור מתחילין. כפר"ח. למדנו כי היחיד [בימים] שאין גומרי' אין לו לקרותו כלל, אך נהגו כל ישרא' לקרותו בלא ברכה ככתו' בהל' גדולות.
ורבי' יעקב מ"כ כת' (דהא דר') [מהא דאמ' ר'] יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמעי' שאין חובה לקרות אלא באלו הימי', וצא ולמד מדקא פריך בתענית [כ"ח ע"ב] בפירק' דחסידי' וליתני בניסן לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן (ו)מוסף וקרבן עצים, ועלה אמ' רבא זאת אומ' הלל דר"ח לאו דאוריתא, [ד]א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק וכו', ואמ' התם רב איקלע לבבל חזינהו דהוו קרו סבר לאפסקינהו, כיון דחזא דמדלגי אמ' ש"מ מנהג אבותיה' בידיהם, הרי [ב]מקומו שלרב לא היה מנהג לקרותו, ובבבל היה מנהג, הא למדת שהמנהג לקרותו ולברך עליו ואפי' יחיד שכן נהגו לברך ולקרות בבבל. ולא דמי לההיא דאמרי' בפ' לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א] איתי ליה ערבה חבוט חבוט ולא בריך, קסבר מנהג אבותי' בידיהם, וערבה מנהג נביאי' הוא דהתם טלטולא בעלמ', אבל גבי הלל חייב לברך (ואמנהג) [דאמנהגא] מברכי', כדאמ' גבי שני ימים טובים שלגליות בריש ביצה [ד' ע"ב] הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, ומברכי' ומקדשי' אמנהג אבות, וכן אהלל דמנהג אבות אבל אמנהג נביאי' דטלטול לא מברכי'. ועוד דלא מיתי ראייה דלא מברכי' ממנהגא אלא מדלא בריך מייתי ראייה דמנהגא הוא. תדע דמברכי' מדאיקלע רב לבבל וברכו כדי לקרותו אמטו להכי סבר לאפסוקינהו קסבר דטועין היו ולא מצית למימ' [דרב באמצע הלל נכנס דאם כן הוה ליה למימר] דרב איקלע לבבל על גבי כנישתא אלא מתוך שהם ברכו סבר לאפסוקינהו. הילכך לא שנא צבור ולא שנא יחיד קורין בר"ח ומברכין, דעל כרחיך ר' יוחנן דאמ' גומרי' לא פליג במילתיה למימ' הכא גומרין אבל בשאר ימי' אין גומרי' אלא קורי' בדילוג דא"כ דאורייתא הוא בר"ח וחולו שלמועד אלא שבדילוג, והוא בא ללמדינו שאילו הן מדאורית', ולאו דר"ח וחול המועד ולא נתכוון לומ' אלא שבאלו חייב אדם לקרות ולא בשאר ימי'. ולשון גומרי' היינו (גומרי') [קורין] כדאמ' גבי ק"ש ותיקין היו גומרי' אותה עם הנץ החמה, והתם מוכח דקורי' (ק"ש) [קאמ'] כי מעיינת בה שפיר וכאלה רבות גומרי' [לשון קריה] בתלמוד ואין לומר שגומרין זהו מסיימין. וא"ת אמאי נקט יחיד, אומ' אני דלא גריס הכא או בערכי' יחיד בכל הספרי', ואי גרסי' ליה היינו טעמא דקתני החליל מכה לפני המזבח (ו)בשחיטת פסח ראשו' ובשחיט' פסח שני בי"ט הראשון וכו' וקא בעי בגמ' מאי שנא הני הואיל וגומרי' בהן את ההלל דא"ר יוחנן י"ח יום יחיד גומ' כו', למעוטי שחיטת ראשון, ושאני דתנן [פסחים צ"א ע"א] במתני' שאין שוחטי' את הפסח על היחיד. ואע"פ שבכל הספרי' מצאתי יחיד. ועוד נ"ל מה שכתו' בהלכו' גדולות דהיכא דלא כניפי כולהו ישרא' קרי יחיד לגבי הלל שהוא מתוקן לשחיטת פסח שהוא צבור וכל ישרא' כדאמ' בע"פ, אבל הכא באילו י"ח יום הוויין כולהו צבור כעין יחיד לגבי כולהו ישראל, וראייה טובה היא זו. וראיתי תשובה הסותר' מה שכתו' בהלכו' גדולו' ואין בה ממש דאי גרסי' יחיד כדבריהם כן הוא, ועוד דאמרי' בתעני', תנא יחיד לא יתחיל, ואם התחיל גומ', ופר"ח לא יתחיל בברכה ואם התחי' גומ' בברכה כגון במקום שנהגו לברך ולקרות בין יחיד בין (צבור) רבים, דמאחר דהוא מנהג מה לי יחיד מה לי רבים, צא ולמד מערבה דמדהוא מנהג ויחיד חייב כל אדם חייב והואיל והוא מנהג וגם לברך הוא צריך ולא דמי ברכת הלל לערבה (ד)לגבי ברכה (ואינו) [ואי נמי] גומר[י]ן ממש לאפוקי דר"ח ואין גומרי' אבל קורין ומ"מ מברכי', דהא אמרי' בברכות פ' (הרואה) [הקורא] [י"ד ע"א] בימי' שאין היחיד גומ' דלא פסקי', ואי בלא ברכה אמאי לא פסקי' לא אשכחן בכולי תלמודא דלא פסקי' אלא במקום ברכה כגון במגילה ובק"ש ואפי' בתהלה דמובטח לו שהוא בן העולם הבא לא איירי תלמודא דלא פסקי' כפר"ת. וכן פוסק בהלכו' גדו' דמברכי' תחילה וסוף, ובהלכה רופסת פוק חמי היאך הצבור נוהג ונהג כוותהון, ובתלמו' שלנו עיקר הלכה ואמנהגא סמכי', וכל המשנה ידו על התחתונה ואפי' בכ"א יום שהיחיד גומ' בהן את ההלל לא מצינו ברכה אלא מנהג, וה"ה נמי בשאר ימים דסמכינן אמנהגא ומברכי'.
<h2>דף י:</h2>
והא דאמ' רבא [ברכות י"ד ע"א] בימי' שהיחיד גומ' בהן בין פרק לפרק פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומ' אף באמצע הפרק פוסק, נמצא דיחיד קורא בימי' שאין גומרי', (אף) [אין] מכאן ראייה דשמא כשקורא בצבור וצריך לפסוק או בשכח והתחיל, וכן ההיא דרב בר שבא איקלע לבי רב אויא וימים שאין היחיד גומר בהן הוה, ועל לשיוליה בשלמיה ולא פסק ליה בהדי צבור הוה קרי. ור"ש הצרפתי ז"ל כתב, דאין לברך ביחיד בהלל בימי' שאין גומרי' אותו דאינו אלא מנהג, דהלל דר"ח לאו דאורייתא ואמנהג לא מברכינן כדאמ' בסוכה [מ"ד ע"ב] גבי ערבה חבוט חבוט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאי' ואמנהג לא מברכי'. ואע"ג דאמ' מור בריש מסכ' י"ט [ד' ע"ב] בשני ימים טובים שלגליות והאידנא דידעינן בקביעותא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכ' בידכם זמנין דגזרי שמדא ואתי לאקלקולי פן ישתכח מהם סוד העיבור ואעפ"כ אנו מקדשי' ומבדילי' בי"ט שני דשאני התם דהוה ליה ספק י"ט הראשו' שהוא מן התורה, אבל הלל דר"ח כל עיקרו אינו אלא מנהג. אב"ן.
